תנ"ך על הפרק
אסתר ה
824
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מאמרים על הפרק
גם בשיא התחכום וההשתדלות האנושית – וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ
נקמתה של זרש
המלך – מלכו של עולם
התוכנית של אסתר וממשלתה על נפשה
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(מ"ר) ותלבש אסתר מלכות. בגדי מלכות מבעי ליה, א"ר חנינא, שלבשתה רוח הקודש, כתיב הכא ותלבש וכתיב התם (ד"ה א' י"ב) ורוח לבשה את עמשי, מכאן לאסתר שנביאה היתה באינו מבואר לפי"ז שייכות שם מלכות לרוה"ק, אבל יתבאר ע"פ מ"ש בזוהר פ' שלח קס"ט ב' מלכות דא רוח דקודשא דהוא מלכות שמיא. ודע כי בסדר עולם מוכיח דנביאה היתה מהא דכתיב ותכתוב אסתר, ואחרי דלא ניתן לכתוב לצירוף כתבי הקודש דבר שלא בנבואה והכתוב מיחס הכתיבה אליה, ש"מ שכתבה ברוח נבואה. .
(מגילה י"ד ב') ותלבש אסתר מלכות. [בגדי מלכות מבעי ליה] אלא שלבשה מלכות בית אביה גהמפרשים נדחקו בבאור דרשה זו. ולי נראה פשוט דלבשתה מלכות בית אביה, שהוא שאול, כמבואר לעיל פרשה ב' בפ' איש יהודי דמשאול באה וכמו לשאול נמסר דבר אבדן עמלק כך לבשתה עתה אסתר רוח זה להאביד את המן העמלקי, וכמבואר שמטרת בואה עתה למלך לבקש את המן אל המשתה להוציא כל הענין לפועל כאשר באמת כן היה. [מ"ר פ' וירא פרשה נ"ו]. ויהי כראות המלך וגו'. א"ר לוי, כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה, אמרה, אלי אלי למה עזבתני [מיד] ויהי כראות המלך את אסתר נשאה חן בעיניו וגו' דועיין במהרש"א מש"כ בטעם דרשה זו, דהלשון ותעמוד בחצר אינו מבואר כל כך, דהא בודאי שם לא לבשה את הבגדים וא"כ הול"ל ותבא ותעמוד, ולכן דרשו [בדרשה דלעיל] ותלבש אסתר מלכות שלבשה רוח הקודש, ומכיון שעמדה בחצר פסקה ממנה רוה"ק זה, והלשון ותעמוד הוא כמו ותעמוד מלדת, ומפרש הסבה שפסקה ממנה מפני שהגיעה לבית הצלמים. ואמנם יש לפרש בפשיטות כי מלשון הכתוב משמע שלא מצאה לב ללכת ועמדה בחצר, וזה הוא מפני שנסתלקה ממנה שכינה לסבה שמפרש, ואחשורוש ראה אותה מרחוק. .
(מגילה ט"ו ב') נשאה חן בעיניו. א"ר יוחנן, ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט האפשר לפרש דמצא הדורש רמז לזה בפסוק, דמדלא כתיב מצאה חן כמו בעלמא, אלא נשאה, משמע ליה שנעשית גם איזו פעולה לתכלית מציאת החן, ולאשר כי הצואר הוא סמל היופי של גוף האדם, כמו שדרשו במדרש חזית עה"פ כמגדל דוד צוארך מה הצואר הזה נויו ותפארתו של אדם, והיא היתה נפשה סוערת או ולא חשבה לעשות כן מעצמה, כלומר להגביה הצואר, לכן בא מלאך והגביה צוארה, ומלאך אחד שמשך חוט של חסד י"ל דס"ל כמ"ד לעיל פרשה ב' פסוק י"ז דמתולדתה היתה אסתר ירקרקת אלא שחוט של חסד משוך עליה, והיה צריך כאן מלאך להמשיך חוט זה, ואחד שמתח את השרביט, מפני שמרוב פחדה לא צעדה סמוך לאחשורוש אלא עמדה בחצר ולא היה באפשר לה לגעת בראש השרביט, ובא מלאך ומתח אותו עד סמוך לה. .
(שם שם) עד חצי המלכות. עד חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו–בנין בית המקדש ונראה דשתי דרשות הן, דרשה אחת עד חצי המלכות ולא כל המלכות, ודרשה שניה לא ניחא לה לדרוש כן, יען כי לפי החוקים שקבע אחשורוש מכבר להיות כל איש שורר בביתו אי אפשר שתזכה אשה גם בחצי המלכות, ולכן דריש חצי מלשון חציצה וכדמפרש דהוא בנין ביהמ"ק שהיה יירא ממנו וכמש"כ בעזרא ד' ובתחלת מלכות אחשורוש כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, ומבואר שם דהשטנה היתה לבטל בנין ביהמ"ק שהיה נכון אז, ואיימו עליו מהסכנה המרחפת על המלכים ע"י שיהיו ישראל יושבים לבטח על אדמתם שבודאי ימרדו בם, יעו"ש. ואל זה רמז כאן אחשורוש לבד מענין זה דבנין ביהמ"ק שאפשר לחוץ במלכותו וזה לא יתכן. .
(שם שם) יבא המלך והמן. ת"ר, מה ראתה אסתר שזמנה את המן, ר' אלעזר אומר, פחים טמנה לו, שנאמר (תהלים ס"ט) יהי שולחנם לפניהם לפח. ר' יהושע אומר, מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כ"ה) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' זוסמיך ליה כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, והפירוש הוא, כי בזכרו המאכל והמשקה שנתת לו תשרפנו כאלו גחלים שורפים לראשו וישמר מעשות לך רעה. וי"ל דמפרש וה' ישלם לך וה' ימסרנו אותו לך, והוא מלשון ארמית, כמו וה' הסגירם (האזינו) וה' אשלמנין, ובחגינה ה' א' ומשלים ליה לדומה, ועוד הרבה. , ר' מאיר אומר, כדי שלא יטול עצה וימרוד חר"ל שרצתה להטרידו בסעודה, שהיתה יראה דכיון דשעתיה מצלחת שמא בין כך ימרוד במלכות. . ר' יהודה אומר, כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית. ר' נחמיה אומר, כדי שלא יאמרו אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן הרחמים. ר' יוסי אומר, כדי שיהיה מצוי לה בכל עת טאולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך. . ר' שמעון בן מנסיא אומר, אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס יר"ל שיראה הקב"ה בצערה שהיא צריכה להחניף לרשע וירחם עליה. . ר' יהושע בן קרחה אומר, אמרה, אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא יאשיהא המלך חושדה ממנו ויהרוג את שניהם, וקיי"ל דכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו בטלה לה גזירתא (תענית כ"ט א'). . רבן גמליאל אומר, מלך הפכפך היה יבשהיה חוזר בדבורו מהר, ואמרה אולי אוכל לפתותו עליו להורגו ואם לא יהיה מזומן באותה שעה תעבור השעה ויחזור בו. . ר' אלעזר המודעי אומר, קנאתו במלך קנאתו בשרים יגר"ל שהמלך יקנא אותו בזה שהיא מחשבתו כמלך, מדזימנה אותו ביחד עם המלך, וכן יקנאו בו יתר השרים שלא זמנה גם אותם ויהיו כולם שונאים אותו ואולי תצמח מזה ישועה. . רבה אמר, דכתיב (משלי ט"ז) לפני שבר גאון ידולכן רצתה להגביהו במעלה יותר גבוהה כדי שיבא שברו. . אביי ורבא דאמרי תרווייהו, דכתיב (ירמיה נ"א) בחומם אשית את משתיהם וגו' טועל בלשאצר וסיעתו נאמר זה בשובם מן המלחמה שנלחם עם דריוש וכורש שהיו צרים על בבל ונלחם בלשאצר באותו היום היו חמים ועיפים וישבו לשתות ונשתכרו ובאותו הלילה נהרג, ואף אסתר אמרה מתוך משתיהם של רשעים פורעניות באה עליהם. וגם י"ל כי מטבע חום המשתה להתרגש ולהתפעל לרחמים או לרוגז, וחשבה שאולי יחוס המלך עליה או שיתרגז על המן כאשר באמת כן היה. , אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה, כמאן חזיא אסתר ועבדה הכי, אמר ליה – ככולהו תנאי וככולהו אמוראי טזר"ל שכונה מעין מחשבות כל אלה הדעות.
ובשם הגר"א מווילנא שמעתי די"ל שכיונה להענין שאמרו בפסחים קי"א א' הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה אם תחלת נדתה היא נהרג אחד מהם ואם סוף נדתה היא נעשה מריבה ביניהם, וכאן מבואר שבארבעה ימים מקודם פרסה נדה [כמו שדרשו בפרשה הקודמת פסוק ד' עה"פ ותתחלחל המלכה], וכיונה להתמצע ביניהם, ואם כה או כה יהיה יש תקוה לבטל הגזירה. .
(שם שם) ורב בניו. וכמה הם, רב אמר, שלשים, עשרה מתו ועשרה נתלו ועשרה מחזרין על הפתחים, ורבנן אמרי –אותם שמחזרים על הפתחים שבעים הוו, דכתיב (ש"א ב') שבעים בלחם נשכרו, אל תקרא שִׂבֵעִים אלא שִבְעִים, ורמי בר אבא אמר, כולם מאתים ושמונה הוו, דכתיב ורב – בגימטריא ר"ח יזכל עיקר דרשה זו מופלאה, איפה מרומז שהיו לו בנים יתר על עשרה ושמתו ושמחזירין על הפתחים, ואף כי י"ל משום דמספר עשרה איננו הרבה כ"כ עד שיספרו מזה, ולרבים יש יותר מזה, בכ"ז צריך רמז לזה בקרא. ויתכן לומר ע"פ מ"ש בפסחים ס"ד ב' אין הפסח נשחט אלא בג' כתות של שלשים שלשים בני אדם, ומתבאר שם דטעם הדבר משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך, ולפי"ז מבואר דהלשון ברוב יונח לא פחות מעל שלשים, וא"כ מכיון דכתיב הכא ורוב בניו משמע ליה לרב שהיו שלשים, ומדלא נתלו רק עשרה דריש דיתר העשרים מהם מתו ומהם מחזירים על הפתחים, וסמיך בזה ג"כ על הפסוק שבעים בלחם נשכרו [ע"פ תרג"י שם דקאי על בניו של המן], ורבנן ורמי בר אבא דרשו דגדולתו של המן היתה רבה מאד, וסמכו לדרוש במספר בניו ג"כ בערך הגבוה מאוד, ודרשו ברמזים שונים. .
(מגילה ט"ו ב') אף לא הביאה. המן הוא אחד מאלה שפתחו באף ואבדו באף יחטעם הדיוק מדלא אמר גם, ומרמז בזה למ"ש ברית כרותה לשפתים, ומדאמר בלשון אף עורר בזה את אפו של הקב"ה כביכול ולכן נאבד באף ובחמה וקצף כמבואר בהמשך הפרשה הבאה. וכן אירע עם הנחש שפתח באף, אף כי אמר אלהים. ושר האופים, אף אני בחלומי. ודתן ואבירם, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש וגו'. .
(מ"ר) וכל זה. [מהו וכל זה] – מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו, ובשעה שרואה את מרדכי יושב בשער המלך אמר, וכל זה איננו שוה לי יטיתבאר ע"פ המבואר בכ"מ בתלמוד דלשון "זה" מורה על ההוראה על איזה דבר באצבע, כמו בסוף תענית ל"א א', עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע שנאמר ואמר הנה אלהינו זה, ובמנחות כ"ט א' יליף לשלשה דברים שהראה אותם הקב"ה למשה כהווייתם מלשון "זה" דכתיב בכולהו, יעו"ש. ובירושלמי סוטה פ"א ה"ח דרשו אבל כבד זה למצרים (פ' ויחי) מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב, ובמכילתא פ' בא בעבור זה עשה ה' לי דרשו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השולחן, והיינו טעמא כדי שיהיה באפשר להורות עליהם באצבע, ועוד הרבה מקומות, ואף הכא מדאמר וכל זה משמע שהורה על איזה דבר באצבע, ופרשו איזה דבר היה, ודרשו שכל גנזיו היו חקוקין על לבו, כלומר מצויירים או מפורשים, והראה עליהם על לבו באצבע ואמר וכל זה. .
(מגילה ט"ו ב') וכל זה וגו'. א"ר חנינא, בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך אמר, כל זה איננו שוה לי, זה בא בפרוזבזלי וזה בפרוזבוטי, וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי כככר לחם תרג"י טולמא דלחמא (מ"ב ד'). ועיין בגיטין ל"ו א' בולי הוא מלשון עשירות וכמש"כ בפ' בחקתי ושברתי את גאון עוזכם, ודרשו אלו בולאות [עשירים] שביהודה, ובוטי – מלשון עניות, וכאן הפי' זה בא בפרוזבולי, מרדכי בא בטענת עושר והוא ע"פ המבואר באגדות שקנה את המן לעבד והמן בא בטענת עוני שמפני שמכר עצמו בככר לחם הוא בוש לראותו בכל פעם יושב לפני שער המלך ואינו משתחוה לו שבזה מזכיר לו את שפלותו לפנים. ובילקוט מבואר סבת מכירה זו, פעם אחת נתן המלך להם ממון ושגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה נטל המן ממון שלו ואכלו, ולא נשתייר לו מכספו מאומה, וכשבא להוציא על עניני מלחמה לא היה בידו כלום, אבל מרדכי הניח חצי הממון בידו, ואמר לו המן הלווני מממון שבידך, אמר ליה אין אני מלווך אלא א"כ תמכור עצמך לעבד לי, וקבל על עצמו וכתב לו כן, ועל מאורע זו קרו ליה עבדא דמזבן נפשיה בטלמא [בככר לחם]. ובזה הדרשה שלפנינו מבוארת. .
(מגילה ט"ו א' ב')